צילמה: צביה פרידמן
פיצות: פיצה לינגה
בירות: היו לא מעט במהלך הערב, מי זוכר...
בשבוע שעבר חברי אורי בצ'קו סיפר על היום השני בפסטיבל חיפה 100 לייב, ובמקביל גם התפרסם ראיון שערכתי עם הדס ואיסר אריאל, המנהלים האמנותיים של הפסטיבל. הפעם רציתי לחלוק אתכם רשמים מהיום הראשון לפסטיבל, שריכז את השמות הגדולים יותר.
לפני שאכתוב על ההופעות עצמן, אני מוכרח להגיד כמה מילים על האווירה. אז במקרה של הפסטיבל, חלק מהכיף היה לי גם לשבת בבית עם התכניה, מול הפייסבוק והיוטיוב, ולשמוע לא מעט אמנים, שאת חלקם אמנם הכרתי, אבל גם היו שם לא מעט שמעולם לא שמעתי עליהם. בסופו של דבר, באירועים כאלה אף פעם אי אפשר להספיק הכל. בעיניי הכי כיף זה פשוט לצאת למסע מוסיקלי ולתת לו לקחת אותך למקומות חדשים ומרתקים.
למסע הזה יצאתי עם צביה פרידמן, הצלמת הנפלאה שאחראית לתמונות הנהדרות שמלוות את הכתבה, וחברי מזה שנים רבות, וחובב מוסיקה גדול, אלון דויטש. בין הופעה אחת לשניה נהנינו מאוד מהאווירה השמחה שהייתה בכל איזור הפאבים בשוק התורכי ובנמל, מבירה טובה ומפיצה טעימה ב"פיצה לינגה", בעיניי אחת הפיצות המוצלחות בארץ.
הילה רוח, הסינקופה
הדבר היחיד שהחלטתי מראש הוא להגיע לסינקופה בשעה 21:00 ולראות את הילה רוח מופיעה. הכרתי אותה מאלבום הסולו הנפלא שלה "רופאה במערב" שיצא ב 2015 בהוצאת נענע דיסק (ממליץ לכולכם להיכנס ל Bandcamp, להאזין ולרכוש אותו), ובאופן שטחי גם מהלהקה "כלבי רוח" שרוח הנהיגה לפני כן, והיה לי ברור שאני אלך להופעה שלה. בשבועות האחרונים השמיעו ברדיו לא מעט את הסינגל החדש שלה "בום בום", גרסת כיסוי מוצלחת ומעניינת ל “Bang Bang”, להיט ענק של ננסי סינטרה מ 1966, שנהנה מפופולריות מחודשת בזכות קוונטין טרנטינו, ששילב אותו בפס הקול של Kill Bill.
החלל האינטימי של הקומה העליונה בסינקופה, היה מושלם לאווירה. רוח פלירטטה עם הקהל ועם חברי הלהקה, הזמינה צ'ייסרים לבמה במהלך ההופעה ובכלל היה ניכר שהיא מאוד נהנית. ההופעה הייתה פשוט פנטסטית, עם הקול החודר של רוח והסאונד האגרסיבי והמדוייק בתופים, בס ובגיטרות.
גלעד כהנא, הליבירה
את גלעד כהנא כולם מכירים כמייסד להקת "ג'ירפות". כהנא הוא אמן פורה, וחוץ מהפעילות בלהקה, הוא הוציא לאורך השנים גם אלבומי סולו בעברית ואנגלית, כתב שירים לאמנים אחרים והוציא שלושה ספרים.
ההופעה בפסטיבל לא הייתה חלק מסיבוב ההופעות הרגילות שלו, בלי שירים מקריירת הסולו שלו או שירים של "ג'ירפות", אלא הופעה שלו עם די ג'יי בלבד. ההופעה הייתה קצרה מאוד יחסית, חצי שעה בערך, והורכבה מקטע spoken word ארוך, בליווי מוזיקה אלקטרונית. הנושא היה החלום הבורגני של זוגיות ומשפחה ושברו.
אם תיארתי קודם שהילה רוח תקשרה עם הקהל, בהופעה של גלעד כהנא זה היה לגמרי שונה. אמנם הוא ירד מהבמה והסתובב בין האנשים, אבל זה היה כמו בתיאטרון של פעם, לא נגיש וחד צדדי. איכשהו, החלל הגדול, ובעיניי גם די מנוכר, של הליבירה התחבר לסאונד ולתכנים של ההופעה.
החוייה האישית מההופעה? היה מעניין, ויכולתי להעריך ברמה השכלית את האסתטיקה המוזיקלית והתימטית, אבל אם לדבר בכנות, אני לא יכול לומר שבאמת נהניתי, הנאה שבאה מהבטן ולא רק מהראש.
Amity Band, אלי'ס
את Amity Band, להקתו של הזמר והיוצר ירון אמיתי, הכרתי מהסינגל Crazy Times שמתנגן די בקביעות ב 88fm, ובפעם הראשונה הייתי בטוח שזה משהו שפול מקרטני הקליט. האמת, עד היום יש לי את ההרגשה הזו.
ההשפעות של אמיתי ברורות, והן הולכות כמה עשורים אחורה, לגמרי בלי להתנצל, כולל קאוור מצוין ל Tangerine של Led Zeppelin. זה אמנם לא רוק בועט ונושך, אבל עבורי, שמרבית השירים באוסף הפרטי שלי נכתבו עוד לפני שנולדתי, ואוהב אהבת נפש את הביטלס ואת כל קריירות הסולו של חברי הרביעייה (טוב נו, חוץ מרינגו…) זה היה פשוט מושלם.
הפתעה מאוד מאוד נעימה הייתה הזמרת והיוצרת החיפאית שירה קרנר, שליוותה כמה מהשירים של Amity Band וגם ביצעה, בשירה וקלידים, שיר מקורי שלה. השירה שלה רכה, ציורית ויפהפייה, ואני מקווה שיהיו לי עוד הזדמנויות לשמוע אותה גם בהופעת סולו.
ההופעה הייתה מול קהל קטן יחסית, בטח בהשוואה להמונים שהיו בהופעה של כהנא, אולי גם בגלל השעה, אבל בעיניי זה רק הוסיף קסם לאווירה.
רשמים לסיום
נתחיל מסיכום אישי, במשפט אחד. היה מאוד מאוד מוצלח. התמהיל של שמות מוכרים (יחסית, לא הופיעו כאן שלמה ארצי או יהודית רביץ) לצד שמות שעבורי היו אנונימיים לחלוטין, היה מאוד מסקרן. נהניתי מאוד לצאת למסע מוסיקלי שבמהלכו אני לא יודע מה ומי אגלה.
אני לא יודע אם זה עניין של מזל, אבל שתיים מבין ההופעות שהיינו בהן, הילה רוח ו Amity Band היו נהדרות. אפילו ההופעה של גלעד כהנא אמנם הייתה מעט מאכזבת, אבל לפחות מעניינת. שמחתי גם לגלות את הזמרת והיוצרת החיפאית שירה קרנר. חוץ מזה, היה לנו פשוט כיף, כזה שאני מקווה שהצלחנו להעביר בכתבה ובצילומים.
האווירה ברחוב הייתה תוססת, כיפית ושמחה, בלי הצפיפות החונקת שיש בערבי חמישי בשוק התורכי. כמו שאיסר אריאל סיפר בראיון, בערים אחרות בעולם כל יום בערך נראה ככה, ונשאר לנו רק לקוות שיותר ויותר פאבים וברים בחיפה ירימו את הכפפה, ויתחילו פשוט לארח הופעות, גם של גיטריסט שעומד ושר עם האקוסטית שלו, או זמרת-יוצרת על הקלידים, גם אם זה מול 30 אנשים. הפסטיבל הראה שיש קהל שצמא לזה.
בפינת הפרגון האישית שלי: כל הכבוד להדס ואיסר, וכמובן גם לעיריית חיפה, על הפסטיבל המושקע והמאוד מוצלח, ואני חושב שאני מדבר בשם הרבה חובבי מוסיקה כשאני מברך על מסורת האינדי היפה שהולכת וצומחת פה בעיר.
